מה כל כך מושך אותי בדבורים? קצרה היריעה מלהסביר...
כדי באמת להבין צריך לשבת פעם אחת ליד כוורת בדממה ולנשום את אינסוף הדקויות.
במסגרת הקורס עם הילמר, אחרי כמה שיעורים תאורטיים, הגענו לשלב המעשי. הלכנו לכוורות קיימות בחוקוק להתבונן על כל מה שלמדנו בתיאוריה. בניגוד לדעה הרווחת, דבורים לא מתעניינות בנו. אין להן עניין לעקוץ אותנו או אפילו להתייחס אלינו. הן כל כך עסוקות בשלהן. כשיושבים לידן בדממה ובחוסר תנועה הן ממשיכות בשלהן ואין ממה לחשוש. הגענו לכוורות חבורה של כעשרה מבוגרים, ארבעה ילדים, וסבא אחד.
לפני שהתחלנו לפתוח את הכוורות ולהציץ אל תוך פנים הכוורת, הילמר אמר: "הצוף של הפרחים הוא ביטוי לאהבה של הטבע, הדבורים לוקחות את האהבה של הטבע והופכות אותו דרך אהבתן לדבש".
המילים נשמעו לי קצת ערטילאיות. מובנות במחשבה אבל לא בחוויה. הסתכלתי בסקרנות על הסבא (דבוראי תעשייתי) וראיתי שהוא לגמרי חי בשלום עם מילותיו של הילמר. סבא מבלה כבר כמה שנים עם הדבורים ונראה היה שיותר מאיתנו, הוא מבין על מה הילמר מדבר.
הילמר ביקש מאיתנו לשבת ליד הכוורות בדממה ולהקשיב עם כל החושים למה שקורה לידינו.
ישבנו בדממה. המבוגרים, הילדים והסבא (שישב בשלווה גמורה על אחת הכוורות :-)
דממה. זמזום עדין של מאות אלפי דבורים בתוך הכוורות.
הדבר הראשון שהכה בי הוא ריח משכר של מתיקות עדינה מוכרת ולא מוכרת. קופסא שמכילה אבקנים וצוף של אלפי פרחים. כשמריחים פרח אחד בשדה, העיניים נעצמות מאליהן. כשמריחים אבקנים וצוף של אלפי פרחים, משהו בתאים של הגוף מתחיל להתערבל. חמימות נעימה החלה זוחלת לתוך גופי.
הבטתי בפתח הכוורת. דבורים הגיעו כשרגליהן עמוסות באבקנים בצבעים שונים. צהוב, אדום, אדום כהה כמעט סגול. הדבורים פורקות את האבקנים, הצוף והדבש שלהן לתוך הכוורת ושוב יוצאות לחפש פרחים. תנועה מתמידה ללא שאלות. ללא תהיות. בהתמסרות טוטלית לתפקידן ביקום. הן נעות כי הן נעות. בכוורת יש דבש שיכול לספק להן מזון לשנה, אבל בכל זאת הן נעות, ללא הפסקה.
הקסם של הגוף המושלם שלהן משך את ליבי כמו מגנט. הגוף שלהן מותאם לתפקידן התאמה מושלמת. הרגלים, הכנפים, קיבת הדבש, העוקץ. תוך כדי התבוננות ממוקדת בדבורה אחת, חשבתי לעצמי שהרי כל יצור חי מותאם באופן מושלם לסביבה שלו, אבל לא כל רגע בחיים יוצא לעצור לחלוטין ולשאוף את המושלמות הזו פנימה.
עברתי בדמיוני לתוך הכוורת. לתוך פנים הכוורת החשוך, החמים קריר הזה. חיות שמש שכל הווייתן פוטונים. שותות את מי הפוטונים של הפרחים, מסתובבות באור השמש כל היום, אבל חוזרות לכוורת החשוכה. כשנכנסתי בעיני רוחי לתוך הכוורת, הרגשתי בבית. התנועה התמידית היתה תנועה של נזירות בבית מקדש. כל הדבורים בכוורת מלבד המלכה נשבעו עם הולדתן את שבועת הברהאמאצ'אריה - התנזרות מקיום יחסי מין למשך כל חייהן מהולדתן ועד למותן. הן מנקות את הכוורת, מטפלות בתינוקות, מביאות מזון לתינוקות, משרתות את הגורו, את המלכה. משרתות את הגורו בהתמסרות טוטאלית. כן, אני בבית.
קהילה מושלמת של נזירות. כניעה מושלמת לייעודן. הלוואי עלי.
פתיחת הכוורות בפעם הראשונה היתה חוויה מצמררת. למדנו כל כך הרבה בתיאוריה על החיה המופלאה הזו והנה העולם הזה נגלה אל מול עינינו בכל הדרו. לא אשכח כל חיי את הפעם הראשונה בה החזקתי חלה מלאה בדבורים, בוולאד, בזחלים, בביצים, באבקת פרחים, בדבש ובהמוני דבורים עסוקות בתפקיד חייהן מבלי לתהות אפילו מדוע זה פתאום התחלף החושך באור. מדוע רוח קלה נוגעת בגופן במקום תנועות אויר קטנטנות הנובעות מרפרופי כנפיים של הדבורים בחלה הצמודה אליהן? נראה היה שהן פשוט לא מוטרדות מהפלישה שלנו לעולמן. כל זה נכון כל עוד כל התנועות עם הדבורים הן תנועות רצופות, איטיות, בלתי מאיימות.
באותו היום בו פתחנו לראשונה כוורות, הסתובבתי ברחבי הקיבוץ בתחושה מוזרה מאוד. כל גופי עקצץ ודגדג. הרגשתי כמו שמרגישים כשמאוהבים. כאילו התאים עצמם מסתחררים בכיוון הפוך. עונג מושלם. הרגשתי קצת הזויה. פגשתי חבר שהיה יחד איתי בעת פתיחת הכוורות. הסתכלתי לעברו ותהיתי אם גם הוא מסוחרר קצת מהמפגש. הוא אותת לי שכן. מילותיו של הילמר הידהדו בראשי וקשה היה להתעלם. "הצוף של הפרחים הוא ביטוי לאהבה של הטבע, הדבורים לוקחות את האהבה של הטבע והופכות אותו דרך אהבתן לדבש". והאהבה הזאת חדרה לכל תא בגופי.
מאז אותו יום בו פתחנו לראשונה כוורות, קניתי לעצמי כוורת והצבתי אותה על גג הבית. בזכות הכוורת אני מוצאת עצמי עושה הכרות אינטימית יותר ויותר עם החיה המופלאה הזו.
דבורים
את המסע הפרקטי שלי עם דבורים התחלנו בקורס דבוראות ביודינמית שעשינו עם הילמר קולמן. האיש והאגדה. שבע משפחות מחוקוק והגליל הגיעו פעם בחודש לחוקוק לשלוש שעות של קסם עם הילמר. לאחר הקורס רכשנו כוורות וכך החלה מערכת יחסים מופלאה בינינו לבין הדבורים.
פתיחת כוורות בפעם הראשונה
המלכה. הלב. הגורו.
המלכה
למרות שבכוורת יש עשרות אלפי דבורים, כשרואים את המלכה, אי אפשר להתבלבל. היא מובחנת לחלוטין משאר הדבורים.
המלכה גדולה כמעט פי שתים משאר הדבורים, ולמרות שגם הדבורים הזכרים גדולים מהדבורים הנקבות עדין ניתן להבחין במלכה בברור. המלכה היא ממש לב הכוורת. היא קובעת לא רק את אופי הכוורת כולה (כוורת פעילה מאוד, כוורת רגועה, כוורת תוקפנית וכולי) אלא היא גם כמובן היחידה שמטילה ביצים.
המלכה יוצאת פעם בחייה למסע כלולות. במסע, היא עפה לכיוון השמש כשלהקה של דבורים זכרים עפים בעקבותיה. עשרה ברי מזל (או שלא) יזדווגו איתה וימותו תוך כדי. היא תשוב לכוורת ותטיל ביצים למשך כל חייה מההזדווגות היחידה הזאת. מלכה בריאה יכולה להטיל כאלפיים ביצים ביום כשמשקלם הכולל גדול ממשקל גופה שלה. אם המלכה מתה, הכוורת כולה יכולה למות. לכוורת עצמה יש כוח משלה, ובצוק העיתים, הכוורת יודעת גם לגדל מלכה חדשה אולם קשה לפעמים להבין מי מנחה את מי: הכוורת את המלכה או המלכה את הכוורת.
לדוגמא, באביב, כשהכוורת עמוסה מאוד בדבורים וכשהמקום בכוורת הופך קטן מלהכיל, המלכה עוזבת את הכוורת יחד עם קבוצה גדולה של דבורים ומחפשת מקום חדש להתנחל בו. לפני שהמלכה עוזבת, הכוורת עצמה "מאמצת" ביצה שהטילה המלכה בתוך אחד מהתאים המשושים ומשנה את מבנה התא של הביצה. זאת ועוד. הדבורים הפועלות בתוך הכוורת מאכילות את הזחל שבוקע מהביצה באוכל ייחודי השונה מהאוכל בו מאכילים את שאר הזחלים בכוורת. צוף, אבקת פרחים, פרופוליס, אנזימים... תערובת המכונה מזון מלכות. זמן קצר לאחר עזיבת המלכה את הכוורת, בוקעת לה המלכה הצעירה לתוך הקהילה שבעצם יצרה אותה. קסם.
המלכה תמיד מעלה בדעתי את השאלה של יעוד. היא ממלאת את יעודה. ללא תהיות. ללא שאלות. היא לא הציעה את עצמה כמועמדת למלוכה. היא יועדה להיות מלכה. הכוורת ייעדה אותה. הכוורת ידעה את ייעודה עוד לפני שנולדה. מדהים. גאנדיג'י קרא לזה סוואראג'. משילות עצמית בה כח המשילות מגיע מהעם. השליט אינו מציע את עצמו למשרת ניהול העם ("בחרו בי!") אלא הכוורת מבקשת מהמלכה, שיועדה להיות מלכתם, למשול בממלכה. קסם.
על עצים, פרחים, יצירתיות ודבורת הדבש
שמעתי בסרט המאלף "Queen of the sun" הסבר בוטאני מקסים על עצים שמצאו את עצמם מוגבלים ביכולת שלהם להזדווג. הם תקועים באדמה, ובני ובנות זוגם תקועים באדמה רחוק מהם. העצים נדרשו להוציא מעצמם את היופי הכי מושלם שהם יכלו לדמיין על מנת להזדווג. הפרחים הם שיא הדימיון האפשרי של העצים. הפרחים נוצרו על מנת שימשכו אליהם את הדבורים שיעזרו במלאכת ההפריה. הדבורים, שבזכותם יש חלק גדול מהפירות והירקות, מרפרפות באופן בלתי נשלט בין הפרחים, משרתות את העצים שבתורם משרתים כל כך הרבה מהחיים על פני הכדור.
הנה תמונה שממחישה את הקשר בין החיים שלנו בני האדם לבין החיים של דבורת הדבש.
רגע של הנדסת אוירונאוטיקה :-)
יום אחד ישבתי וצפיתי בכוורת. הדבורים הגיעו בתעופה מושלמת ושלטו באופן יוצא דופן בנחיתתן על פתח הכוורת. בכל זאת, אני מהנדסת אוירונאוטיקה... לא יכלתי שלא להתפעל מהאופן המושלם בו הן נוחתות. כנפיים מרפרפות במהירות אדירה עוברות מאלפי תנועות לשניה לאפס תנועות, וכל זאת בחלקיק שניה. חיה בגודל של ציפורן של האדם עם מוח בגודל של ראש של סיכה מצליחה לעשות את מה שאלפים על אלפים של מהנדסים על פני דורות של אנושות לא הצליחו לחקות. בן רגע הדבורה הופכת מכלי טיס מושלם לחרק שזוחל על שש.
מופלא!