חיטה

יחד עם עוד שני חברים מחוקוק, קיבלנו מהקיבוץ חלקת אדמה קטנה של כדונם וחצי בו אנחנו זורעים חיטה. את החיטה אנחנו מגדלים עבור משפחותינו. אנחנו עושים זאת כבר מספר שנים. למה?  כלכלי זה לא. אפילו אם אנחנו מתמחרים את העבודה שלנו בשכר מינימום, יותר זול לקנות קילו חיטה במכולת מאשר לגדל קילו חיטה.
אז למה בכל זאת?

זורה את החיטה לרוח ומפרידה את המוץ מהחיטה

אנחנו לא היחידים שזוכים בעמל כפינו.  בעת הפרדת המוץ אלפי נמלות קציר משתתפות בחגיגה.

הסבר לב

אני עושה זאת כיוון שאני עושה זאת. כמו עם הדבורים, כמו עם הכוכבים. כשאני קמה בבוקר והולכת לעשב את שדה החיטה, אני לא צריכה שום שכנוע עצמי. התרגשות עצומה אוחזת בי לאור המחשבה שעוד רגע אני הולכת לראות את הזריחה בזוית חדה דרך עלה של סילקה או שיבולת של חיטה.

אני נפרדת מהנשימה הקצובה של בני הבית ויוצאת לאור ראשון בשדה. קסם אמיתי אוחז בי. אני הולכת לשדה ומרגישה כמו מרחפת כמה סנטימטרים מעל לפני הקרקע. אותה ההרגשה אוחזת בי גם בעת הקציר כשהזיעה נוטפת והמוץ מגרד. התרגשות בלתי מוסברת ועשייה מתוך תנועה טבעית בלתי נשלטת.

אני כל כך אוהבת אדמה מתחת לציפורניים. כשאני קמה בחושך והולכת לשדה, בנעלים כבדות, במכנסי עבודה, אני חיה. אני מרגישה את האדמה כמו חברה ותיקה. יש בינינו מוכרות. היא מכירה אותי ואני אותה. אני עשויה ממנה והיא עשויה ממני. ומתוך המוכרות ההדדית הזו, החיטה צומחת ומזינה. זאת לא תיאוריה, זאת חוויה. אני במו ידי זורעת ומעשבת וקוצרת ודשה וטוחנת.

ולמרות שהחיטה עצמה, משנית במשהו לסיבת היציאה שלי לשדה, אני במו ידי מאכילה את בני ביתי בחיטה אורגנית הנושאת על גביה מעט מהדי אן אי שלי. די אן אי שנזל אליה דרך זיעה, דרך שיער שגלש לאדמה, דרך תאי עור שהשתפשפו על השיבולים.

הסבר אבוריג'ינלי

יש ברשותי הקלטות נדירות של שיחות בין שאנטימאי לבין האנה רייצ'ל בל.

שתיהן נשים לבנות, אחת אמריקאית, אחת אוסטרלית, שתיהן ישבו לרגליו של גורו גבר, בן לתרבות אחרת משלהן, למשך כמה עשורים. שאנטימאי לרגליו של מהראג'י, גורו הודי, והאנא רייצ'ל בל לרגליו של מאוג'אלי, גורו משבט הנראניאן של האבורוג'ינלים, אנשי המים המתוקים, בחוף המערבי של אוסטרליה.

באחת ההקלטות (21/10/14) האנה רייצ'ל בל מדברת על הקשר בינינו בני האדם לבין האדמה. הנה זה בתרגום חופשי שלי. יכול להיות שמסביר במשהו את המשיכה האדירה שלי לשדה החיטה ולאדמה בכלל.

האנא רייצ'ל בל:  אנשי הנראניאן אומרים 'אני' לעיתים נדירות.  'אנחנו היינו שם' - לא לומר 'אני הייתי שם', אלא 'אנחנו היינו שם והנשמה שלנו שם'.

מאוג'אלי היה אומר: "אנחנו, אין לנו את תרבות ה'אני'. את יודעת למה? כי תסתכלי לכאן. את עושה ככה (משפשף את האצבע שלו על משהו), העור שלך נופל. השיער שלך נופל. חם לך, את מזיעה, הזיעה שלך נופלת. כל הזמן את מפילה ונוזלת חתיכות של עצמך. לאן הם הולכים? הוא הולך לאדמה הזאת שם. זאת את. כל חלק ממך הוא כל כולך. אז מה קרה אחר כך? תסתכלי לכאן, הוא אומר... תסתכלי עליו. נמלים באות ולוקחות אותו לשם לתוך העץ ההוא. ואז הוא מטפס על העץ, ואת בעץ. הוא הולך לתוך המים. מים בתהום. את בתהום. אז מה קורה? בפעם הבאה שאת מגיעה הנה, האדמה מזהה אותך. כי יש את כל כולך בתוכה. בגלל זה העץ הזה, הוא בן הארץ שלי. בגלל שאני הוא. בתוכו. והוא בתוכי. זה ביולוגי. לכל מקום שאנחנו הולכים אנחנו משאירים חתיכות של עצמינו ונהיים חלק מהשלמות (totalilty). חתיכות שלי חודרת לשרשרת המזון ומזינות את האדמה. נכנסות למים. יסודי. מתאיידות לתוך השמים. יורדות בגשם. אני בכל מקום."
סאהארא (העוזר של שאנטימאי):  ואנחנו קולטים כל מקום אליו אנחנו הולכים לתוכינו. כך שכל דבר בתוכינו ואנחנו בתוך כל דבר.
שאנטימאי:  כוליות נטולת גבולות ומתפקד בהשלמה הדדית. זה מקסים.

(Seamlessly total and complementarily functioning.  It's beautiful!)

הערה: האנא רייצ'ל בל מדברת באנגלית עילגת משהו שמחכה את שפתו של מאוג'אלי ולכן הטיות הגוף המשונות משהו. אבל התוכן ברור.

נבות זורע חיטה בשמחה

יואל קוצר בשמחה

ולמי שחשקה נפשו, הנה כמה פרטים טכניים

בסוף הסתיו אנחנו חורשים ומקלטרים את האדמה. כל פעם זה קצת סיפור. צריכים למצוא חקלאי שיעזור לנו. זאת עבודה של כחצי שעה, אבל החקלאים מאוד עסוקים בעונה הזו בחריש של שדותיהם שלהם.
ממש לפני הגשם הראשון, אנחנו לוקחים זרעים שנותרו משנה שעברה, ובאמצעות מכונה ידנית פשוטה, זורעים את הזרעים על פני האדמה.  צריך לעשות את זה קרוב מאוד לגשמים שאם לא כן, הנמלים פושטות על השדה ומעלימות את הזרעים לתוך בתיהן. גם כך הן נהנות יחד איתנו מהזרעים אבל אנחנו מעדיפים שהן תהננה בתקופת הדיש ולא בתקופת הזריעה.
את הזרעים אנחנו לפעמים מכסים קצת באמצעות מגרפה ולפעמים לא. תלוי ברמת האנרגיה שלנו.
ואז, כמו כל החקלאים אנחנו מתפללים. "גשם בעיתו". לא יותר מדי, לא מעט מדי, לא חזק מדי, לא חלש מדי, לא מוקדם מדי, לא מאוחר מדי...  מתפללים ליקום שבמילא יודע את מלאכתו :-)
ואז, לא עושים כלום. מביטים בשדה. מדי פעם מלטפים את העשב הרך שנבט לעת שקיעה, אבל באמת שאין מה לעשות.
כשהחיטה מגיעה לגובה ברך או קצת יותר, אנחנו לפעמים מעשבים את השדה. מדהים לראות איך בכל שנה, אנחנו זוכים במתנות אחרות. בשנה הראשונה השדה כולו היה מפוצץ בסילקה. סילקה זה סלק בר. אכלנו סילקה כל החורף עד שהילדים ואנחנו נהיינו ירוקים... כשהייתי מכינה משהו לאכול מאיה תמיד היתה מסתכלת עלי בחשדנות ואומרת: "אין בזה סילקה, נכון?". בשנה השניה, במהלך הקיץ גידלו כוסברה בשדות ליד. זרעי הכוסברה נבטו בשדה שלנו באופן טבעי, ובתחילת העונה קשה היה לדעת אם אנחנו מגדלים כוסברה או חיטה :-) בשנים הראשונות השקענו מאמצים רבים בעישוב גדילנים, אבל אין ספק שיש תמורה למאמץ. הם התמעטו כמעט לחלוטין. ובשנה האחרונה (2017), אולי כיוון שזרענו יחסית צפוף ואולי כיוון שזה מה שקורה עם הזמן בשדה אורגני, לא היה מה לעשב.
ושוב לא עושים כלום.
ואז... מגיעה עונת הקציר. עונת הקציר כידוע היא במאי-יוני, כשהחיטה יבשה והשיבולים כבדות. אנחנו יוצאים שלושתינו, בעיקר בבקרים המוקדמים עם מגל וקוצרים את השיבולים קרוב לשיבולים. כלומר, לא עם כל הגבעול אלא יחסית קרוב לשיבולים.
את החיטה הקצורה אנחנו מניחים בתוך באלות ריקות.
ואז מגיעה העבודה הקשה יותר... הדיש. בינתיים השיטה בה אנחנו דשים קצת שוברת את גרעיני החיטה אבל רוב החיטה עדין מספיק שלמה כדי לזרוע משנה לשנה כך שאנחנו מרוצים.
אחד החברים קנה מרסקת גזם. אנחנו מעבירים את שיבולי החיטה במרסקת הגזם. את מה שיוצא מהמרסקת אנחנו מעבירים דרך 'קופסת תנובה' - קופסה כזו בה מביאים למכולת את החלב. בקופסה יש חורים גדולים יחסית, אבל כך אנחנו נפטרים מרוב הגבעולים הארוכים יותר.  בעולם מתוקן היינו מאכילים בהמות עם הגבעולים הללו, אבל אנחנו פשוט משאירים אותם בשדה.
ואז, מחפשים מקום עם צל... ומקימים מערך של מאוורר עמוד וכמה פיילות שחורות שקנינו מחנות חומרי בניין. אנחנו ממש זורים את המוץ לרוח (למאוורר...) וכמו בסרטים של פעם.. המוץ הממש דק עף מרחק של שלושה מטר, המוץ היותר עבה נוחת שני מטר מאיתנו והחיטה נופלת ממש לרגלי הזורה לתוך הפיילה בצליל מתוק של יבול.  טיק טיק טיק טיק טיק טיק טיק...
אנחנו חולקים את החיטה בין שלושתינו וחוזרים הביתה עם חיוך שקשה להסתיר.

שני החברים שלי טוחנים את החיטה בביתם על ידי מכונה.  הם טוחנים רגע לפני האפיה.

לי אין מכונה כזו, אז או שאני טוחנת אצלם, או שאני לוקחת שק למע'אר למטחנה ונהנית מהחיוך של הטוחן הדרוזי שצוחק עלי כל פעם מחדש על זה שאני מגיעה עם שק אחד כל הדרך למטחנה. את הקמח אני שומרת בדרך כלל בפריזר. הקמח מספיק לשנה שלמה לכל המשפחה. חלק מהזרעים אנחנו שומרים לזריעה בשנה הבאה.