אבני חן חצי יקרות

שיבאנאנדי ממוקמת ממש צמוד לנהר האלקנאנדה. חוף הנהר הוא חוף חולי, עם חול דק ממש כמו בסיני. קרוב למים, החוף כולו מנוקד באינספור אבנים במגוון אדיר של צבעים וצורות. שנים על שנים שיחקנו עם האבנים, בנינו מנדלות, צבענו עליהן, התמוגגנו מהצורות, מהצבעים, מהפסים עד שיום אחד קנינו מכונה הנקראת Rock Tumbler ('מגלגלת אבנים') ולא האמנו למראה עינינו.  כאן ללא ספק תמונות שוות אלפי מילים.

בתמונה, מאיה כורעת ליד מנדלה ששאנטי ואני סידרנו על החוף בשיבאנאנדי (יוני 2017).

כל האבנים לקוחות מערימת האבנים שמאחורי מאיה. שפכנו מים על המנדלה. ברגע שהיא מתייבשת, האבנים הופכות ללבנות שוב.  מחביאות את סודותיהן...

איזה סיפורים כל אבן יכולה לספר? כמה שנים היא כאן על פני הכדור? מנין באה? מה עברה כדי להפוך לאבן אדומה, שחורה, לאבן בכלל? מה עברה בדרכה הנה?

זהב מחול הנהר

 

פעמים בשנה, פעם בחורף כשהנהר נסוג בשל הקרח בהימלאיה שמשחרר פחות מים, ופעם לאחר המונסון כשהנהר שגעש וגאה וסחף הכל במונסון, נסוג ומציג את מתנותיו, מגיעים לחוף מתחת לרזורט בשיבאנאנדי קבוצות של אנשים.  אנשים אלה מגיעים לחוף בשיבאנאנדי מזה אלפי שנים. הם הקסטה שקיבלו מנדט ממלכים, מכובשים, וממשלות הודו לעסוק בעיסוקם המסורתי ולהוציא זהב מחולות הגנגה.

הם אנשים לא עשירים כלל, המגיעים בקבוצות של כשלושה אנשים. בגדיהם בלויים ובאמתחתם סיר לחץ, סיר לצ'אי, גפרורים, סירה קטנה עתיקה מעץ, שטיח קטן מבמבוק, נילון, בקבוקון קטן כמיקל וכמה לוחות עץ עתיקים שקועים במרכזם. היום, מתווסף לפקלאותיהם גם טלפון סלולרי אותו הם מטעינים ברזורט..

הם קוטפים ענפים גמישים של ערבות, תוקעים אותם בחול, מעגלים אותם לחצי עיגול ותוקעים גם את הקצה השני.  בין חצאי העיגולים הם מותחים ענפים ישרים. הם אוספים בדים ישנים שנתקעו על צמחים בחוף כשהנהר גאה במונסון וקושרים איתם את הענפים זה לזה. הם יוצרים מעין תעלה בה הם ישנים. על הקונסטרוקציה הם מותחים את הנילון שהם הביאו. זה הופך לביתם במשך השבועיים הקרובים. הם רק ישנים בתעלה שיצרו כיוון שבמשך כל שעות האור, הם עובדים. על מנת להכנס לביתם, עליהם לזחול. אי אפשר לעמוד בבית שהם בנו.

כל יום, כל היום, מהנץ החמה ועד לשקיעתה הם עובדים. אדם אחד מזיז סלעים ומוציא מתחת לסלע אבנים קטנות ובוץ.  הוא מעמיס לאדם שני את הבליל על חתיכת בד. האדם השני סוחב את הבליל לאדם שלישי שיושב כל היום לרגלי מקום המפגש של חוף הנהר עם המים. הוא יושב על סלע ועם כלי מפח הוא שוטף את ערימת הבליל שהובאה אליו. האבנים נתקעות על שטיח מבמבוק, אותו הוא מרים מפעם לפעם ומשליך את האבנים לנהר. למטה, יש חול עם המוני מינרליים. בכל פעם שאין בליל חדש, הוא עובד על הבליל הישן. שוטף אותו שוב ושוב ושוב. הסירה משחררת את החלקיקים הקלים והחלקיקים הכבדים ביותר, הזהב, שוקעים לקרקעית.

בסוף יום העבודה, יש בידיהם חצי כף יד של חול. את חצי כף היד הזו הם מטלטלים בעדינות בתוך מגש קעור עשוי עץ במקצועיות מרשימה. על גבול החול, אפשר לראות חלקיקים צהובים מנצנצים. זהב. אסלי.

הם אוספים את אבקת הזהב שהם מצאו, ובאמצעות כמיקל מחממים והופכים את האבקה לכדורית. פעם בגודל של אפונה. פעם בגודל של שעועית ומדי פעם בגודל של גולה גדולה. הם בסוף השבועיים יקחו את הזהב לעיירה הקרובה וימכרו אותה לצרף זהב.

פשוט. קסום. פלא.

מצרפת כמה תמונות של הקסם הזה.