ברזל

אני מביטה אל תוך מרכז הריתוך דרך מסכה מושחרת. שלושה ברזלים ניתכים בחום אדיר ונמסים זה לתוך זה. כל תשומת הלב מרוכזת בנקודה אחת. ריכוז טוטאלי. היד המרתכת זזה בתנועת סמוראי. היד הופכת לתנועה עצמה. אין דבר בעולם מלבד אותה הנקודה. אין מחשבות, אין רגשות, אין גוף. יש נקודה זוהרת ששובה את כל כולי ושואבת אותי לתוכה.

אליס מילר

תחילת הדרך

ההיכרות הראשונה שלי עם ברזל היתה בפקולטה לאוירונאוטיקה וחלל. אז למדנו נוסחאות. גרפים של עיבור - מאמץ, גרפים של עיבוד תרמי, סוגי ברגים, סוגי ברזל. תאוריה. במשך עשר שנים בחיל האויר עסקתי באופן ישיר או עקיף בתכן מכני. תכנון חלקים מאלומיניום בדרך כלל, להתקנת מערכות במטוסים. תכנון בעזרת מחשב. אמנם ליווינו את הייצור אבל להסתכל מהצד זה כמובן לא כמו כמו לגעת. בתפקיד האחרון שלי בחיל האויר פיקדתי על יחידה שתקנה את הגוף של מטוסים. היו ברשותי מחלקת אלומיניום, מסגריה, מחלקת כרסום, נגריה, צבעיה, מחלקת אל הרס ועוד. גם כאן, היו כמובן חיילים שעשו ואני, המפקדת, הסתכלתי. עד שהגיעה מכונת הכרסום. ערב אחד הייתי בתורנות בבסיס. נכנסתי לחדר הכרסום והבטתי במכונה. ידעתי עליה ה-כל בתאוריה. איך מנקים אותה, איך מפעילים אותה, מה מסוכן בה, מה היכולות הטכניות שלה, הכל. אבל מעולם לא נגעתי בה.

אליס מילר

בקורס נפחות

השנים האחרונות

מאז עברו הרבה מאוד שנים, אבל אהבתי למתכת לא שכחה.
מזה שנים רבות אני מוצאת עצמי מסתובבת סביב המסגריה של חוקוק ומנסה למצוא את דרכי לתוך עולם הברזל.  המסגר של חוקוק, איש פתוח עם לב זהב, פתח את דלת המסגריה בפני ובכל רגע פנוי שהיה לי, הייתי מגיעה לקפה שחור, לשיחת לב, לריח של שמן על ברזל ולעשן של אלקטרודות ריתוך שרופות. אין לי הסבר אמיתי למשיכה הבלתי נשלטת שלי לברזל אבל זאת עובדה. אנסה בכל זאת לתאר כאן ריתוך של שני ברזלים זה לתוך זה ואת החוויה שאני חווה בתווך.


על מנת לרתך שני ברזלים זה לתוך זה משתמשים ברתכת ובאלקטרודות. הרתכת מייצרת זרם חשמל גבוה מאוד הממיס את שני הברזלים אותם רוצים לחבר וממיס גם את האלקטרודה אותה מחזיקים ביד. שלושת הברזלים המומסים יוצרים תפר המחבר את שני הברזלים לברזל אחד. הכל נראה מאוד גדול, מסיבי, שחור, עשן... וזה נכון.  אבל מה שאינו נראה זו אותה הנקודה בה הכל קורה. היד צריכה להיות יציבה לחלוטין. העינים צריכות להסתכל מבעד למסכה מושחרת בנקודה אחת בודדה זוהרת באש. תשומת הלב, הריכוז, מושלך כולו לאותה הנקודה. תפר יכול להמשך מספר שניות ארוכות, עד שמסתיימת אלקטרודה וצריך להחליף אותה. במשך כל אותו הזמן, היד נעה על פני התפר והאינטראקציה המושלמת הזו בין היד לבין העיניים לבין הריכוז נמשך כל עוד האלקטרודה פעילה. פעמים רבות מצאתי את עצמי נבלעת לתוך הנקודה כשכל מה שיש לי בראש באותן השניות הן הנקודה הלוהטת הזאת, היציבות של היד, וריכוז אינסופי. מדיטציה טוטאלית. אני ממש נשאבת לתוך נקודה אחת לוהטת, רכה, של מתכת מומסת ותודעה שקופה לחלוטין. כשהאקלטרודה מתכלה, אני עוצרת לרגע להחליף אותה באחרת בהתרגשות גדולה לחזור לאותו המצב.

אליס מילר

בונה גלריה בבית החדש

הבית בחוקוק

וכמו שכתבתי בדף הבית - הדברים אליהם יש לך תשוקה אינם אקראיים, הם הקריאה שלך.
כיוון שאני המפרנסת בבית, הפרנסה תמיד גברה על שעשועי הברזל שלי עד שבנינו בית.  בעלי ואני החלטנו לבנות את הבית במו ידינו כדי להוזיל עלויות, כדי להנות משנה וחצי בבית עם הבנות וכדי להנות מהחופש ליצור בית בדמותנו. היה ברור שאת כל עבודות הברזל אעשה אנוכי. התחלתי לשים לב שיש מעין תחרות סמויה ביני לביני. הגוף היה מתעורר בארבע וחצי בבוקר כרגיל, וקשה היה לי להחליט אם אני מעדיפה ללכת לעשב את שדה החיטה או לעבוד על מדרגות הברזל בבית החדש. בשלב מסויים התשוקה לנקודה הלוהטת בין שני הברזלים המומסים גברה. הודעתי לשותפי לחיטה שהשנה לא אקצור איתם. הייתי נפרדת מהנשימה הקצובה של בני הבית לפנות אור בבוקר, הולכת 100 מטר מביתי השכור לבית שבבניה, שמה עלי את המסיכה, מכניסה אלקטרודות לכיס, עולה הסולם ומוצאת את עצמי מדליקה את הרתכת באותה חרדת קודש בה עישבתי סילקה בשדה החיטה.

מה זו התשוקה הזו? מנין היא נובעת? לאלוהים פתרונים. באותן השעות, אני יודעת רק שאין דבר אותו הייתי מעדיפה לעשות יותר מאשר להיות במקום בו אני נמצאת. בתוך נקודת האש שבין שני ברזלים.

בית המלאכה בחוקוק

בקצה הקיבוץ מעל ללולים הנטושים, בניתי בית מלאכה קטנטן בו אני מבלה את רוב זמני הפנוי. שחורה, מאובקת, ועם חיוך מאוזן לאוזן.  חווה את חוויית היצירה, יש מאין.  את הברזל הלוהט שמשנה את צורתו בקלות לא הגיונית. את שבבי העץ המתפתלים העוזבים את ענף עץ הזית ומאפשרים לעץ לחשוף את החבוי בתוכו. את הרעיון, הדימיון, החלום, שנעים מהלב דרך הראש, אל תנועות היד והופכים לעצם מוחשי. תענוג צרוף.