אליס מילר

אחרי שלושה חודשים עברנו שוב לדירת חדר וחצי אחרת בקיבוץ. שאלב הגיע לארץ ותרם את חלקו בעבודות מזדמנות כשיפוצניק בחוקוק. הוא בילה שעות רבות עם שאנטי הקטנטונת בבית ובטבע סביב ובגינת הירק המרשימה שלו. אני עבדתי בבית מלאכה ובמאפייה. שניהם בקיבוץ.

בבית המלאכה מיינתי ברגים. מכולה שלמה של ברגים בגדלים שבין חצי סנטימטר לחצי מטר. קוטר ואורך. הייתי לבושה בבגדי פועל כחולים וגריז שחור עיטר את ציפורני. שעות על שעות ישבתי מול שולחן עבודה ומדדתי קוטר ואורך. קוטר ואורך. אני יודעת שזה נשמע סוריאליסטי, אבל פשוט נהניתי. היתה דממה בבית המלאכה. עשרות מכונות ענק דוממות. שלושה אנשים עובדים, כל אחד בפינתו, מעט מאוד מילים. באוויר עמד ריח של ברזל וגריז. ריח שהרגשתי אתו בבית. כל יום, בשעה עשר בבוקר היה מגיע אלי אבו עיאד, שחכר את שדות הקיבוץ וגידל בהם פטרוזיליה ונענע. הוא בא עם שקית ענקית של פטרוזיליה ונענע, ועם כוס קפה שחור עם הל. הוא היה מוזג לי את הקפה לתוך כוס נייר קטנה ואומר, "לא טוב אשה עובדת ככה. לא טוב." ואני חשבתי לעצמי - הכי טוב. מעולם לא עשיתי עבודה שדרשה כל כך מעט חשיבה, כל כך מעט אחריות, וריכוז כל כך גבוה. שעות על שעות שבהן פשוט הייתי. הראש היה נקי ממחשבות. לא ידעתי לאן אני רוצה להגיע, לא ידעתי איך. לא ידעתי. נהניתי כל כך לא לדעת. אחרי שנים של בנייה בשיבאנאנדי, לידה בהימלאיה, מפגש עם שאנטימאי, שיטפון, תנועה. הרגשתי הנאה עצומה מאי התנועה.

פעמיים בשבוע הייתי מתעוררת בארבע לפנות בוקר, חוצה את השביל מול הבית ונכנסת למאפיית מחמצת קטנה לאפות בה לחמים לכל חברי הקהילה. ולמרות שאפיית הלחמים היתה עוד מקור פרנסה זעום, הרי שהסיבה שחציתי לפנות בוקר את השביל אל המאפייה היתה הרבה יותר גדולה מפרנסה.

אצבעותי חודרות אל תוך עשרים קילוגרם של בצק חמים, לח ורך. תחושה של בשר חודר לבשר. תאי העור שלי מתערבבים בנס הזה שנקרא בצק. לכאורה תערובת של מחמצת, קמח, מים וטיפה מלח, אבל לישה ממושכת והתפחה כל הלילה יוצרים נס שאינו חיטה ואינו מים. כמו יצירה של חיים. מים וחיטה, אישה וגבר. זרע וביצית היוצרים משהו שלישי, חדש, עם חיים משל עצמו. בְּלילה הנראית כבוץ הופכת אט אט תחת התנועה העיקשת של המלוש לגוש דביק, ובהמשך פתאום בבת אחת למסטיק גמיש. קמח אינו גמיש. מים אינם גמישים. אבל הריקוד הממושך ביניהם הופך באורח פלא לבצק.

מילותיה של האנא רייצ'ל בל, אשה אוסטרלית נבונה ששאנטימאי הכירה לנו, מתנגנות בראשי. "לאן שאת הולכת, את מטפטפת חלקים שלך אל תוך הסביבה. את מזיעה, טיפות שלך מגיעות אל האדמה, מחלחלות אל מי התהום, מגיעות לאוקיאנוס, מתאדות לשמים, והנה את בשמים. השיער שלך נושר לקרקע. תאי עור מתקלפים ונופלים לאדמה, נמלה לוקחת את העור ועולה איתו אל מרומי העץ, והנה את בעץ. העץ הופך לקומפוסט יחד עם תאי העור שלך והנה את באדמה. זרע נובט, מעכל את הקומפוסט שהינך, עץ גדל, והנה את שוב במרומיו של עץ אחר."

והנה תאי העור שלי מתמזגים בבצק. כל קהילת חוקוק תאכל את עורי בארוחת השבת. חלקים שלי יתמזגו עם כל חבריי לקהילה. אני אהפוך לחלק מגופם. אשרף בפעילות המיקרוביולוגית בתאי הגוף שלהם. יוחאי, מיכל, דני, יאן, דנית. אני חלק מכם. סוד, ביני לביני. אף אחד לא יודע. אף אחד לא מתאר לעצמו. כל אוכלי החלות שבויים בקסם של אוכל מקומי, שנאפה בחוקוק, מחמצת, קמח מלא, בריאות. אבל ביני לביני רוחשת קנוניה. הם בעצם אוכלים אותי. אני הופכת לגופם, נשרפת בתאי גופם, מקיימת אותם, נפלטת מגופם, מתגלגלת בצינורות ביוב, מגיעה למאגר הטיהור בליבנים, זורמת שוב בצינורות כמים מושבים, משקה את מטעי המנגו של חוקוק והנה אני שוב מנגו שעומד על שולחן הקיץ בביתם.

אני מוציאה את ידי מתוך הבצק ומניחה גוש לח על המשקל. שמונה מאות ועשרה גרם. מוסיפה עוד עשרה גרם ובתנועות מיומנות מכדררת את הבצק לכדור על ידי דחיפה זריזה של הקצוות התחתונים אל תוך ליבת הבצק, כמו לבה שעושה את דרכה למרומי הר געש. החלק העליון נמתח והולך ונראה כחלוק נחל עגול ומבריק. אני מניחה את החלוק על המשטח המקומח. שמונה כדורי פאר. שמונה חלוקים על משטח העץ המקומח. האם זה חלום? מה כל כך מרגש אותי בבצק המונח על גבי משטח מקומח? רגש משתלט עלי. תחושת בריאה. הזנה. שותפות. יסוד. לחם זה יזין את גופם ונפשם של חבריי. לחם זה כבר הזין את ליבי ואפילו עוד לא נכנס לתנור.