פרק 25 - בצק ועור - המשך...
 

אני לוקחת כדור, מגלגלת קלות בידי לכדי גליל שמנמן. עם שפכטל חותכת אותו לשלושה חלקים שווים. יש לעבוד בזריזות. מעט קמח. מגע עדין אך משכנע. שלושה חלקים מאורכים. אני מניחה את החלק הראשון במרכז, טובלת את אצבעותיי במים, טופחת קלות על ראש הצמה, מחברת את החלק השמאלי, שוב טובלת אצבעות במים, שוב טופחת קלות על ראש הצמה ומחברת את החלק הימני. זרם מחשבות ורגשות משתלט עלי. לא ייאמן! ארבע וחצי בבוקר ואני לא יכולה לדמיין מקום על פני היקום שבו אני מעדיפה להיות. מטפחת על ראשי, סינר על בטני, ידי עמוק בתוך רחם בצק חמה ומלטפת. למרות שהלכתי במסלול המצופה ממני. למרות שאני מהנדסת אווירונאוטיקה וחלל, למרות שלמדתי מנהל עסקים, למרות ולמרות ולמרות. הנה אני עומדת בארבע וחצי בבוקר במאפיה קטנטנה בחוקוק, ואופה חלות. הגוף שלי נמצא במקום שבו הוא צריך להיות.

אני לוקחת את הצד הימני, מרימה אותו מעל למרכזי. לוקחת את השמאלי ומרימה מעל למרכזי. צמת החלה מתחילה להציג את עצמה.

פתאום השמש חוצה את האופק והופכת מאור בהיר ורך המתפזר על הכל לקרן אור צרה ומדוייקת החודרת דרך ענפי הבמבוק אל תוך המאפיה. קרן שמש יחידה חודרת כסכין דרך החלון, היישר אל מרכז החלה הנרקמת בין אצבעותיי.

"שאנטימאי! אני חייבת לראות את שאנטימאי!" קול פנימי ברור מפלח את דממת המאפיה. התפילה והרצון בהירים כאותה קרן אור. אצבעותיי משחררות את מלאכת קליעת החלה ומשתעשעות בקליעת קרן השמש. הקרן אינה סרה למרותי. הקרן אינה ניתנת לקליעה. היא נשארת באשר היא. חדה. אינה מגיבה לרצוני. אינה משתנה. אצבעותיי מרפרפות על פניה באוויר.

כן. שאנטימאי. אני חייבת לראות אותה.

קרן השמש נעלמת. אני מסיימת לקלוע את החלה ומניחה אותה בתבנית המשומנת.

המשאלה מתרסקת לנגד עיני. "על מה את מדברת?! את יודעת איפה שאנטימאי?! את לא בשיבאנאנדי ושאנטימאי לא ברישיקש! את בחוקוק בגליל ושאנטימאי באשראם איפשהו בהרי הפירנאים בצרפת!
את חיה בחוקוק כמעט שנה. את מרויחה עשרים וחמישה שקלים לשעה. בקושי מצליחה להאכיל את משפחתך. את אוספת בגדים בשביל בנותייך בתפזורת יד שנייה בשוק האיכרים של חוקוק. הנה שוב אליס חיה לה בארץ הפלאות. אבל כאן, על פני כדור הארץ, זו לא ארץ פלאות. כאן צריך לאכול ולהאכיל."

הבצק פתאום נראה כבצק.

המאפיה קטנה.

המלוש כבד.

התנורים חמים.

הזיעה מלוחה.

אני מכניסה את ידי לתוך המלוש, ושוב חודרת לתוך הרחם הלחה. שוב ממריאה על גבי ענן לרקיע השביעי. "שאנטימאי, שאנטימאי, שאנטימאי." כמו מנטרה שחוזרת על עצמה ומתנגנת בראשי. "שאנטי, מאיה, שאנטימאי. איך יתכן שמצאתי מורה שמובילה אותי דרך העולם הזה ששמה כשם שתי בנותי?!"

מאיה, חברתי המעצבת, נכנסת למאפיה. בנה בן השנה בוכה על מותנה. נשיקות, חיבוק. מה העניינים. אישה חזקה מאוד מבחוץ ופגיעה כל כך מבפנים. כל מה שבא לי לעשות כשאני רואה אותה, זה לחבק אותה ולומר לה שהכל יהיה בסדר. מאיה יצירתית באופן יוצא דופן. המציאה מוצר מנצח. שטיחי פי וי סי שעליהם הדפסים של אריחים עתיקים. הופכים כל רצפת בלטות ישנה לרצפה עם מראה עתיק. השטיחים נמכרים כמו בוטנים ברחבי הארץ. היא עומדת, בוחנת את החלות. אני מושיטה מקל לחם מצופה זרעים לבנה. הוא לוקח ומשתתק.

לחיצה למעבר

לעמוד 164

לחיצה למעבר

לעמוד 166