פרק 25 - בצק ועור - המשך...
"והיתה זו לכפרת עוונות, כך תהיה הפרשה זו לכפרת עוונותיי. ואז אהיה כאילו נולדתי מחדש נקייה מחטא ועוון." כל מה שאני צריכה זה לאפות חלות לכל חברי ביום שישי לפנות בוקר ואוולד מחדש? כל שבוע? כן. כן. אני מרגישה את זה ברגע שאני פותחת את דלת הזכוכית של המאפיה בבוקר. נולדת מחדש. לתוך עולם שלא נראה כמו העולם שראיתי אתמול בערב.
"ואוכל לקיים מצוות שבת קודש והימים הטובים עם בעלי וילדינו, להיות ניזונים מקדושת הימים האלה. ובזכות מצוות חלה יהיו ילדינו ניזונים תמיד מידיו של הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו וברוב אהבה."
אהבה. אין בלתה. היא היא סם החיים. היא הנותנת את הצורה לבצק. היא הגורמת לבצק להיות בצק. היא זורמת בעורקי. בתוך עורי. בתוך חלותיי.
"ותתקבל מצוות חלה כאילו נתתי מעשר. וכשם שהינני מקיימת מצוות חלה בכל ליבי, כך יתעוררו רחמיו של הקדוש ברוך הוא לשמרני מצער וממכאובים כל הימים. אמן כן יהי רצון."
כן יהי רצון. כן יהי רצון. ליבי ממריא.
אני לוקחת חלת חיטה זהובה, סוגרת את דלת הזכוכית של המאפיה וחוצה את השביל לכיוון ביתי הקט. שאנטי, מאיה, שאלב ואבא שלי מתפוצצים מצחוק על המרפסת. הם כמעט לא מצליחים להסביר לי מה כל כך מצחיק מרוב שהם צוחקים.
הנה. התגשמות ברכת הפרשת חלה. ילדי צוחקים. בעלי צוחק. אבי צוחק. מבלי להבין, אני מתפקעת מצחוק יחד איתם. צחוק של שמחה חסרת גבול על הפלא שסובב את כולנו.
לחיצה למעבר
לעמוד 166