פרק 25 - בצק ועור - המשך...
 

"תגידי, יש לך אנגלית ברמת שפת אם, נכון?" היא שואלת כשהיא מניחה את בנה עם מקל הזרעים בידו על השיש.

"כן, למה?"

"את יודעת משהו על מסחר בינלאומי?"

"לא, אבל אני יכולה ללמוד בקלות. ניהלתי בחיל האוויר פרוייקטים של רכש מטוסים וציוד מארצות הברית. אני בטוחה שלא תהיה לי בעיה ללמוד מסחר בינלאומי אם יהיה צורך."

"אני נוסעת לתערוכת עיצוב בינלאומית בפריז. אני מחפשת מתורגמנית וצריכה עזרה בבניית אתר והקמת מערך מכירות באירופה. את פנויה נכון?"

דממה.

המאפיה מסתחררת סביב ראשי.

צרפת.

שאנטימאי.

"כן, יחסית פנויה."

כן! כן! כן! אני צורחת בראשי.

לא ייאמן. מה זה? איך יכול להיות! יכול להיות שהרצון העז שלי לראות את שאנטימאי הביא את מאיה למאפיה הבוקר?

מצחיקולה. היא בסך הכול רצתה חלה.

כן, כן, חלה. בטח. היא באה לעזור לך להגיע לשאנטימאי.

"ממתי את פנויה? אני בלחץ של זמן. את יכולה לקפוץ אלי הביתה יותר מאוחר?" היא שואלת בנונשלנטיות.

תערוכת עיצוב בינלאומית? מה לי ולעיצוב? שוב עבודה בחברה. שוק בינלאומי. כניסה למירוץ. משכורת גבוהה. שעות מטורפות. שוב להיות נתונה למרות של אדם אחר. בדיוק ההפך ממה שאני מאחלת לעצמי.

שאנטימאי. שאנטימיאי. שאנטימאי.

כמו הסיפור על אדם שתקוע בראש העץ היחיד שנותר מעל למים באזור מוכה שיטפון. מגיעה סירה, האנשים בסירה דוחקים בו, "תעלה! תעלה!" והוא בשלו, "אני אדם מאמין. רק אלוהים יציל אותי." הם ממשיכים בדרכם. מגיע מסוק. איש יורד אליו עם חבל הצלה מהמסוק "תעלה! תעלה!" האיש מתעקש, "לא, לא, רק אלוהים יציל אותי," והמסוק נעלם. גל צונמי נוסף שוטף אותו לעולם שכולו טוב. כשהוא מגיע לאלוהים הוא שואל "אלוהים, אדם צדיק הייתי כל חיי. למה לא הצלת אותי מאסוני?" אלוהים עונה, "שלחתי לך סירה, דחית אותה. שלחתי לך מסוק. גם אותו דחית. כבר לא נשאר לי מה לעשות. אז הבאתי אותך עד אלי להסביר לך את דרכי היקום."

כן. מאיה. אני אהיה אצלך היום אחר הצהריים.

השעה כבר אחת עשרה בבוקר. עשרות אנשים עברו דרך המאפיה לקחת את החלות שלהם. לקחת אותי. לקחת את האהבה שלי אליהם. בחתרנות. אני מרגישה מרחפת על ענן. איזה תענוג. החלות האחרונות יוצאות מהתנור. אני מניחה אותן על מדפי העץ לאוורור. חצי שעה של קרצוף הרצפה, שטיפת כלים, ניקוי התנורים. והנה אני מוכנה לדובדבן שעל הקצפת. הפרשת חלה. שיחה עם היקום שזורם בעורקי. שמחה עצומה מציפה אותי בכל פעם שאני מודה על החיים.

אני מרטיבה את ידי ומנגבת באצבעותי את הבצק החוצה מהכלי שבו הפרשתי בצק בבוקר. הבצק עומד כבר שעות רבות, מחכה בדממה לתורו. הבצק בכלי תפח בחום המאפיה מעבר ליכולתו וקרס אל תוך עצמו. אני משחקת עם הבצק. מכדררת אותו לחלוק נחל. נושמת עמוק ואומרת בקול, "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שמצוות הפרשת חלה תיחשב לי כאילו קיימתיה בכל פרטיה ובכל דקדוקיה. ותיחשב הרמת החלה שאני מרימה," אני מרימה את הבצק אל מעל לראשי, מודה על הזכות לאפות חלות לכל חברי. מחשבות ורגשות סוחפים אותי אל מרומי ההימלאיה, אל מעמקי הר חבקוק. בכמה טוב זכיתי בחיים האלה. "תיחשב הרמת החלה שאני מרימה כמו הקורבן שהוקרב על גבי המזבח ותתקבל ברצון." ברור לי שהיא תתקבל ברצון. היא ניתנת מתוך עמקי נשמתי. "וכמו בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה החלה נתונה לכוהן," שאנטימאי, שאנטימאי.

לחיצה למעבר

לעמוד 165

לחיצה למעבר

לעמוד 167