שאנטימאי

שאנטימאי היא מורה רוחנית. היא מתגוררת בפירינאים בצרפת וברישיקש בהודו. פגשתי את שאנטימאי באפריל 2013 ברישיקש. מאז אני נמצאת עם שאנטימאי מספר פעמים בשנה ויום יום בליבי. פגשתי את שאנטימאי שנתיים לאחר שילדתי את שתי בנותי, שאנטי ומאיה. לא ידעתי על קיומה לפני כן. ובכל זאת, בנותי על שמה והיא על שם בנותי. מסתורין.

אין מילים היכולות לתאר את האשה הזו ואת הקשר שלי איתה.

אתם יכולים לדמיין אדם, שאהבתו אליך היא אהבה טוטאלית, אינסופית, בלתי תלויה בדבר, נטולת צרכים אישיים? שלקיום שלו על פני כדור הארץ יש מטרה אחת בלבד והיא לכוון אותך לכיוון מי שאת באמת. לא אליס מילר, לא גוף, לא שכל, לא נשמה כי אם ניצוץ בראשיתי. שאנטימאי אוהבת אותי באותה המידה בה היא אוהבת את ילדיה ובאותה המידה בה היא אוהבת מאות מתלמידיה. כל כך מרגשת המחשבה שאדם יכול לאהוב כל אדם על פני הכדור באותה המידה בה הוא אוהב את ילדיו. תארו לכם עולם כזה. הרי זה בהגדרה עולם ללא מלחמות. ללא עושר ועוני. ללא רעב.

מי יתן ואוהב כל אדם באהבה אינסופית בלתי תלויה בדבר. אינשאללה. אמן.

ה-אתר של שאנטימאי ובו הקלטות בהן היא מקליטה את עצמה משוחחת עם הטבע עבור מי שרוצה לשמוע.

אתר של שאנטימאי ובו קצת עליה,

על הגורו שלה ועל תנועתה בעולם.

אני מצרפת כאן פרק מהספר שלי המתאר את המפגש הראשון שלי עם שאנטימאי ברישיקש אפריל 2013.

 
פרק 22: שאנטימאי

את השנתיים הראשונות לחייה של שאנטי העברנו בהודו, בכפר שיבאנאנדי בהמשך הבניה. המקום כבר הפך לרזורט. התום של השנה הראשונה ללא מים וחשמל כבר היה הרחק מאחורינו. שישה חדרי אורחים מרווחים, מטבח, חדר צוות, אולם מרכזי, שני חדרי מגורים ובריכת שחיה טבעית מקסימה היו למנת חלקינו. אורחים החלו להגיע והעצים ששתלנו גדלו והחלו להניב פרי.

שאנטי ומאיה גדלו ויפו. שתי ילדות טבע. מאיה עמוקה כנהר. 'נשמה עתיקה', אומרת אמא של שאלב. שאנטי אוהבת כל מה שטעים וכיף. 'נשמה חדשה', אומרת אמא של שאלב. שתיהן משלימות זו את זו. שתיהן משלימות אותנו.

שאנטי ינקה וינקה בשקיקה כה גדולה עד שאיבדתי יותר מעשרה קילוגרם. לא יכולתי להיניק יותר. היא הייתה כבר בת שנתיים, בריאה, אוכלת כל, שמחה. הגיע הזמן להפסיק להיניק.

שאלב הוביל את הגמילה. כך היה גם עם מאיה. אני התקשיתי מאוד לומר לא. למה לא? כי אמא לא רוצה יותר? לא משכנע. החלטנו שאני אסע לחופשה. שאלב שמח על זמן אינטימי עם הבנות והתכונן למשימה. בשמחה הילדותית שלו קנה שקית ענקית של שוקולדים. בכל פעם ששאנטי אמרה ציצי, היא ומאיה קיבלו שוקולד. בטח לא אחת השיטות המומלצות על ידי ספרי הטיפול בילדים.

גם הגמילה של מאיה היתה דומה. אז גרנו בחוקוק ונסעתי לתערוכה ביפן בהזמנת הממשלה היפנית להצגת הטכנולוגיה של בריכות שחיה טבעיות ושאלב נשאר להתמודד. מדי פעם לבש חזיית הנקה ומדי פעם הלביש חזיית הנקה למאיה. היא הבינה היטב מה קורה. שאלב עשה סרט וידאו על הגמילה וקרא לו, 'East or West, Papa is best' – או בתרגום חופשי, מזרח או מערב, אבא הכוכב. הוא באמת היה כוכב.

ירדתי עם שאנטי לגדת הנהר, הינקתי אותה בפעם האחרונה לקול רחש המים ואמרתי לה שזהו. החלב בציצי נגמר.

"קטם," אמרתי בהינדית. נגמר.

"דוסרא הא," אמרה שאנטי, בשני יש.

לא מתוקה שלי, גם בזה נגמר.

שפת האם של שאנטי היתה הינדית. שפת אם היא מושג שגוי. צריך לקרוא לזה 'שפת סביבה'. איך יכול להיות ששפת האם של מאיה היא עברית ושפת האם של שאנטי היא הינדית? כל אחת החלה לדבר בארץ אחרת. בסביבה אחרת. בכל מקרה, עם הזמן, גם שפת האם של שאנטי תשתנה חזרה לעברית וממילא הן תדברנה שלוש שפות – עברית, אנגלית והינדית.

עליתי לרזורט, מסרתי אותה לידיו של שאלב, נישקתי את מאיה ועליתי לכביש לתפוס אוטובוס לחופשה של עשרה ימים ברישיקש.

הירידה משיבאנאנדי לרישיקש כמוה כיציאה מגן עדן של מלאכים וכניסה לעולם של אנשים, טכנולוגיה וציביליזציה. מהמקום שאלוהים ייעד לנו, אל המקום אותו יצרנו בתרגום גרוע של החזון שלו. מיד החלו לחזור אלי ענייני השעה. נזכרתי באימייל שקיבלתי מאבא שלי לפיו אני צריכה לשלם שנים עשר אלף שקלים עבור היתר הבניה של הבית שלנו בחוקוק. הכל כבר בוצע. התוכניות עברו במועצה. עכשיו נותר רק לשלם מס נוסף עבור היתר הבניה. רק אלוהים יודע למה. הרי המשכורת של פקידי העירייה שבדקו את התוכניות שלי מגיעה ממס ההכנסה ששילמתי כל חיי. למה עכשיו אני שוב צריכה לשלם עבור שירות שכבר שילמתי עליו במיסים בלאו הכי. ידעתי כמובן שאין ברירה. אבל מאיפה אביא את הכסף עכשיו? הבנק שלי בישראל הראה מאזן חיובי של ארבעים שקלים. העולם פתאום נראה אפור, קטנוני וטרחני.

ברישיקש נכנסתי לאינטרנט קפה ושלחתי אימייל לחברות שלי ובו סיפרתי על הבעיה שלי. לא ידעתי מה לעשות. השקעתי כבר עשרות אלפי שקלים בקרקע, בתשתיות ובתוכניות. אבל כרגע אין ולא יהיה לי את הסכום הנדרש.

לחיצה למעבר

לעמוד 253