אליס מילר

הסתובבתי ברישיקש. עשרות פעמים כבר עברתי בעיירה המתוקה הזאת בדרך מדלהי לשיבאנאנדי וחזרה אבל מעולם לא חניתי בה. לא כל כך הכרתי אותה. החזה שלי כאב. הגוף צעק, הוא אינו רוצה בגמילה פתאומית. החזה היה מלא בחלב. איפה הפה הקטן שיביא מזור לכאב? אבל עמוק בפנים ידעתי שזה מה שאני רוצה. הלכתי נגד הגוף בידיעה שלמה.

לפני הגשר המפורסם 'לקשמן ג'ולה' פניתי לכביש צדדי. במקום לרדת במדרגות היורדות לגשר, הלכתי לכביש שמעולם לא הלכתי בו קודם. הכביש התעקל ופנה לכיוון הגשר. לפני העיקול, ראיתי שער ברזל גדול ועליו שלט קטן מפח, 'סאטסאנג עם שאנטימאי – שני עד שבת 11:00 בבוקר'. סאטסאנג? אני חושבת שסאטסאנג זה שיעור. ועוד עם שאנטי-מאי? שיעור עם שתי הבנות שלי, שאנטי ומאיה?

פניתי לשוער בהינדית ושאלתי אותו מה זה סאטסאנג? הוא הסתכל עלי בפליאה וענה, "הרבה מערביים באים. את יכולה להיכנס. עוד לא אחת עשרה."

נכנסתי.

בפנים היה אשראם רגיל, כמו שרואים בהרבה מקומות בהודו. בנייני בטון לבנים, עיטורים של אלים ואלות, הודים לבושים בבגדי נזירות כתומים או לבנים מתהלכים באיטיות מפה לשם.

פתאום שמתי לב לקבוצה גדולה של מערביים. עקבתי אחריהם. הם הלכו לכיוון האולם הגדול. בפתח האולם היה מתקן נעליים עמוס. השלתי גם אני את נעלי ונכנסתי אחרי כולם.

אנשים לקחו שמיכות מתוך קופסה גדולה. לקחתי גם אני. האולם כולו היה מעוטר בבדים לבנים שגלשו מהתקרה הגבוהה לרצפה. בצד אחד של האולם היה כסא מפואר בצבעי זהב ולבן. סביב הכסא היו מונחים פסלים, קריסטלים, פרחים וקטורת. שתי נשים אירופאיות מבוגרות עטורות שיער שיבה ארוך שגלש על בגדיהן הלבנים המגוהצים, עמלו על קישוט הכסא בשרשרות של פרחים טריים. בקצה האחורי של האולם ישב בחור על מערכת הגברה שהיתה מחוברת לכשישה כלי נגינה. הנגנים ישבו ליד הכלים ושוחחו בלחש. היו באולם כמאה אנשים אבל היה שקט. מעולם לא הייתי במקום כזה. מעולם לא הייתי בסאטסאנג, לא פגשתי בגורו וגם לא חיפשתי. לקחתי את השמיכה והתיישבתי על הרצפה מול הכסא הריק.

אשה לבושה בסארי לבן החלה לפרוט על הגיטרה. היא היתה רזה כשלד ופניה צחורים כשלג. כשהיא פתחה את פיה, חשבתי שבו במקום אני עומדת להינמס ולהיהפך לשלולית של עצמי על הרצפה. קול אלט עמוק, מלטף, שקט, עוצמתי, חודר.

"הי הי גובינדה. הי הי גופאלה."

לא ידעתי מה היא שרה, אבל השירה היתה כל כך יפה. כל כך נוגעת. כל כך מלטפת. תפילה, לחישה. שיר התמזג לתוך שיר. לגיטרה הצטרפו תופי טאבלה, הרמוניום, חליל צד, ופה ושם גם כינור חשמלי שנשמע כמו לקוח ממקום שמימי. מאריו הצועני הגרמני ניגן בכינור כמו שרק צוענים יכולים. בתפילה עמוקה, בדגדוג. כמו שפירית מרפרפת על פני מים.

פתאום נפתח פתח בוילון ודרכו נכנסה לחדר אשה מבוגרת, נמוכה ומלאת גוף, מלווה בפמליה. היה לה שיער בלונדיני ארוך שהגיע עד לקצה גבה והיא היתה לבושה בסארי בצבע אפרסק עדין. דרך משקפיה אפשר היה לראות את תכול עיניה. החיוך שלה היה החיוך היפה ביותר שראיתי בחיי. כשהיא נכנסה לחדר השירה נמשכה וכולם מלבד הנגנים נעמדו והחזיקו את ידיהם בתנועת נמסטה על חזם. היא התישבה בישיבה מזרחית על הכסא המרופד. הקהל התיישב.

היא עצמה את עיניה והאזינה לשירה. פניה היו שלוות וקורנות אהבה. היא נראתה בעת ובעונה אחת כמושא לתשוקה בוערת, כסבתא בעיני נכדתה, כחברה-הכי-טובה וכאמא. ליבי וכל גופי בערו בתחושת אהבה כלפי אישה שראיתי לראשונה ושמעולם לא ידעתי על קיומה. שאנטימאי. עיני נעצמו.

​הרגשתי את כל גופי ונשמתי נשאבים עמוק פנימה לתוך כדור של אור. תוך שניות מילאה אותי אהבה גדולה מכל אהבה שאי פעם הרגשתי. אהבה ללא מושא אהבה. אהבה שנבעה לא מתוך הראש או הלב אלא מתוך מקום עמוק כל כך שלא ידעתי שהוא קיים. ראיתי את בועת הרעיון שהרכיב את הזהות שחשבתי שהיא אני נמוגה. מתפוגגת. כל רעיון שאי פעם הגדיר אותי היה כלא היה.