המשך הפרק מהספר שלי שמתאר את המפגש שלי עם שאנטימאי ברישיקש באפריל 2013.

 

פקחתי את עיני. ראיתי את שאנטימאי יושבת בדממה, עדיין מקשיבה ושרה בריכוז מושלם. וידעתי שהאשה הזאת אוהבת אותי באהבה טהורה. אהבה שאינה תלויה באישיות שבניתי כל חיי. היא אוהבת אותי כי המקור שגורם ללב שלי לפעום הוא אותו המקור שגורם לליבה לפעום. פתאום גם שאנטימאי נעלמה וידיעה מוחלטת השתלטה עלי. אני, אני האהבה הזאת. אני, והאנשים שיושבים סביבי, ואמא שלי בישראל, והפלשתינאים, ומוכרי הצ'אי ברחוב. כולנו. אותה האהבה. וידעתי גם שאין דרך חזרה. שחיי שוב לא יהיו אותם חיים. מעולם לא חוויתי חוויה כזו. התאהבתי אהבת גוף ונפש טוטאלית בשני גברים, התאהבתי באהבת אחים ואחיות, התאהבתי באהבת אם לבנותיה, התאהבתי בנהר, בבעלי חיים, התאהבתי באהבה רכה לאנשים שגורלם קשה מגורלי. אך מעולם לא חוויתי אהבה כמו שחוויתי באותו רגע.

השירה פסקה. שאנטימאי לא אמרה דבר. היא ישבה בעיניים עצומות מול קהל של כמה עשרות אנשים. הרגשתי שהנשימה עצמה מיותרת לי. היתה לי תחושה שהאנרגיה בחדר מזינה את גופי כמו אוויר.

שאנטימאי פקחה את עיניה והחלה לדבר. שאלה אנשים לשלומם. אנשים ענו לה בכבוד ובאהבה עצומה. היא דיברה אנגלית עם מבטא אמריקאי כבד מאוד. "יש לנו ארבעה אנשים חדשים היום," אמרה. "ברוכים הבאים לסאטסאנג. תרגישו בנוח. סאטסאנג הוא מקום בו מתקיים שיח של אמת. אצלנו הסאטסאנג הוא כיף. אנחנו אוהבים לצחוק הרבה, נכון?"

"כן שאנטימאי," ענה הקהל פה אחד באנגלית.

"מישהו רוצה את המיקרופון?"

ארבע אצבעות הורמו בקהל. שאנטימאי שמעה אחד אחד. התשובות שאנשים קיבלו לא ענו על השאלה הספציפית שהם שאלו. השיחה בדרך כלל הובילה לכמה רבדים עמוקים יותר ממה שהאדם הציג. התשובות לא היו פתרונות. הם היו סוג של הכוונה שהורתה על הכיוון שבו יש לחפש את התשובות.

"עוד מישהו רוצה את המיקרופון?" שאלה.

הצבעתי. למה אני מצביעה? מה אני רוצה להגיד? לא יודעת. אז למה אני מצביעה? לא יודעת. זה היה מעל לשליטתי. הייתי חייבת להציג את עצמי בפניה. חייבת לדבר איתה. כמו דבורה שניגשת לפרח.

קיבלתי את המיקרופון לידי. קירבתי אותו לפי ואמרתי "שלום שאנטימאי."

הקול שיצא ממני היה שונה מהקול שהכרתי. היו בו כל הרוך והאהבה הקיימים בנפשי. קול עורג, עדין, קול פנימי.

"ברוכה הבאה," ענתה.

"שמי אליס. יש לי שתי בנות בנות שנתיים ושש. לקטנה קוראים שאנטי ולגדולה מאיה. אני לא יודעת מה זה סאטסאנג, מעולם לא שמעתי את השם שאנטימאי לפני היום ואני לא יודעת למה אני כאן אבל אני אוהבת אותך בכל ליבי." דמעות של אושר זרמו על לחיי. דמעות ללא תוכן. ללא סיבה. ללא הכרה. הייתי שרויה כל כולי במצב של שיכרון חושים.

"אני אוהבת אותך בכל ליבי אליס, מאיפה את?" שאלה.

לא ידעתי מה לענות. באותו הרגע הרגשתי שאני משום מקום. לא הרגשתי שהמקום שאליו אני שייכת רלוונטי אלי ואל ליבי הגולש.

"לא יודעת," עניתי.

"אני מבינה, ואיזה דרכון יש לך?"

"דרכון ישראלי," עניתי.

"יופי," אמרה. "אין כאן הרבה ישראלים. אני שמחה שאת מישראל. הארץ שלך מיוחדת. בכל כך הרבה מובנים."

"כן," אמרתי. "שאנטימאי?" הקול שלי רעד. "יש לי משהו שהייתי רוצה לשתף בו."

"בבקשה."

לחיצה למעבר

לעמוד 253

לחיצה למעבר

לעמוד 255