אליס מילר

"אני מרגישה שאני לא שייכת לעולם הזה. אני מרגישה שהייתי צריכה להיוולד לפני עשרת אלפים שנה. לפני המצאת הכסף. אני רוצה לאפות לחם ולתת אותו לאדם אחר מבלי שאצטרך לקבל תמורה על האפייה. אני רוצה שכל צרכי יתמלאו מאליהם. אני נאנקת תחת עולם שבו לכל דבר יש תג מחיר."

דממה. שאנטימאי, עיניה עצומות. סופגת פנימה את מילותי, סופגת פנימה אותי.

"אליס. אני מאוד שמחה שבאת הנה. יש בדברייך המון רצונות. נסי לתת לדברים להיות כמו שהם. לקבל אותם. זה יקל עלייך. אני מרגישה שנהר הנתינה שזורם ממך החוצה הוא אינסופי. יש המון אהבה בליבך. בנהר הקבלה שזורם כלפייך תקוע גזע. הגזע הזה מפריע לקבלה."

ואני, מהנדסת אווירונאוטיקה שכמותי, מדריכת סנפלינג שכמותי. דמיונותי כמרקחה. מיד אני קושרת חבלים לעצים שעומדים סביב הנהר, מחברת אליהם גלגלות ובונה מערכת מכפיל כוח לשליפת הגזע התקוע בנהר. המון אנשים, המון ידיים עובדות על שליפת הגזע מהזרם.

"אבל זה היופי בחיים האלה," המשיכה שאנטימאי. "ההווה (present) הוא מתנה (present). עכשיו הגזע הזה נמצא, ועכשיו הוא לא."

ומיד, כמו בסרט מצויר, החלו כל החבלים לשנות כיוון ולחזור ברוורס אל המקום שמהם הגיעו. ובאחת, הגזע הוסר מהתמונה. נעלם כלא היה.

"ולגבי הלחם, פשוט תאפי לחם," אמרה וקרנה כולה בחיוך שחדר את כל השכבות העוטפות את הפנים העמוק ביותר שלי. חדר את הגוף ואת הראש ואת הנשמה ונגע במשהו שלא ידעתי על קיומו לפני שהחיוך שלה נגע בו.

נכון, חשבתי לעצמי. אני ממילא אופה לחם למשפחה, לחברים. אבל מה שאני צריכה לעשות זה פשוט לאפות לחם. פשוט.

כמה חוכמה. כמה פשוט.

"ויום אחד," הוסיפה שאנטימאי, "אנחנו נחיה בעולם כמו שאת מתארת. כסף הוא משהו שמתאים לעולם כפי שהוא היום. אבל העולם משתנה. הכסף ייעלם. באותה מידה שהשפה תשתנה. השפה של היום כבר לא מתאימה לשיח הרווח במעגלים שהולכים וגדלים ברחבי העולם. אני אוהבת אותך אליס. כמה זמן עוד תהיי כאן ברישיקש?"

"עוד תשעה ימים. ואז אני חוזרת לבנותיי ולבן זוגי במעלה ההימלאיה," עניתי, ובאותה נשימה המשכתי, "איך יכול להיות שלבנות שלי קוראים שאנטי ומאיה ולך שאנטימאי? האם ילדתי את בנותי ונתתי להן שמות כדי שיובילו אותי אלייך?"

"כדי שיובילו אותך אל עצמך," השיבה.

"מחר הסאטסאנג האחרון שלנו לשנה זו. בעוד שבועיים אני חוזרת לצרפת. אשמח שתהיי איתי בקשר."

"תודה שאנטימאי," אמרתי. דמעות זלגו מפניי והרטיבו את חולצת הכותנה שלבשתי.

הסאטסאנג נמשך בתענוג צרוף במשך שלוש שעות. היתה קלילות עצומה באוויר יחד עם רצינות תהומית. שאנטימאי הצחיקה עד דמעות את הקהל, ורגע לאחר מכן הביאה אותו לדממה פנימית עמוקה. לא היה לי צורך להסכים עם שאנטימאי או לא להסכים איתה. לא היתה בי טיפת שיפוטיות. נתתי למילותיה לזרום דרכי כמו מים. כמו לחות. לא ידעתי שאישה כמוה יכולה להיות קיימת בעולם. אהבה אינסופית שאינה תלויה בדבר, חוכמה עמוקה כאוקיאנוס, הומור שנון ומדגדג, יופי לא מהעולם הזה.

אחרי ארוחת הצהרים, ניגשתי שוב לאינטרנט קפה. פתחתי את המייל. מצאתי בו מייל מענתי.
"תסתכלי בחשבון הבנק שלך, בזהירות 😊." לא הבנתי על מה מדובר.

פתחתי את חשבון הבנק באינטרנט וראיתי שיש בו 12,040 שקלים. ענתי, חברת ליבי, ארגנה כסף מכל חבריי וגייסה עבורי את הסכום הדרוש. הגזע הוסר מהנהר.

תודה ענתי, תודה שאנטימאי.