אליס מילר

את תשעת הימים הנותרים ברישיקש ביליתי בקריאה של כל חומר שמצאתי על שאנטימאי ובשיחות ארוכות עם חברים וחברות חדשים שהכרתי בקהילה הרוחנית של שאנטימאי. הייתי בהלם. לא האמנתי שכל זה קיים כל כך קרוב אלי פיזית, ולא ידעתי. שאנטימאי נמצאת כבר עשרים וחמש שנה באשראם הזה שנקרא 'סצ'ה דהאם' – 'מקום האמת', ואני הכרתי באזור רק את בתי הקפה. תמיד חשבתי שכל הרוחניות שמדברים עליה ברישיקש היא מעין תרפיה להמונים. לא תיארתי לעצמי שזה יכול להיות קשור אלי.

יום לפני חזרתי לשיבאנאנדי אפיתי כיכר לחם בתנור עצים של חברים ברישיקש. לקחתי את כיכר הלחם והלכתי לאשראם. כבר ידעתי שלשאנטימאי יש בית צנוע שצופה על נהר הגנגה בתוך האשראם. תחת ביתה גינה קטנה עם עץ פיקוס ענק ופרחים. נכנסתי לגינה והתישבתי על סלע גדול. לא הכרתי את דרך המקום. לא ידעתי איך ניגשים, מה עושים. ישבתי על הסלע במשך כשעתים בשלווה עמוקה. עיני היו עצומות. פתאום ניגש אלי בחור אמריקאי כבן ארבעים עם מבט טרי ונקי על פניו.

"אני סאהרא," אמר.

"שלום," אמרתי. "אני רוצה להביא את הלחם הזה לשאנטימאי, אבל אני לא יודעת איך עושים את זה."

"אני העוזר האישי של שאנטימאי. אני אתן לה את הלחם. חכי כאן."

אחרי רבע שעה הוא יצא אלי ואמר, "מחר שאנטימאי נוסעת עם כמה אנשים לשמורת הטבע צ'ילה נשיונל פארק. יש שם משפחה של פילים שהיא תומכת בהם. היא שאלה אם תרצי להצטרף."

מחר אני אמורה לנסוע חזרה לשיבאנאנדי. "כן. בשמחה גדולה," עניתי מיד.

שאלב ומאיה לא התרגשו מזה שדחיתי את חזרתי בעוד יום. "ככה יהיה לנו עוד יום אחד של שוקולד," אמרה מאיה בשובבות.

למחרת נסענו, קבוצה קטנה של כחמישה עשר אנשים, לצ'ילה נשיונל פארק. הגענו לפארק בדיוק בזמן לארוחת צהרים. נכנסנו למסעדה קטנה שכללה שולחן אחד ארוך עם כחמישה עשר מקומות ישיבה. בחלקו הרחוק ישבו שאנטימאי וסאהרא. כל שאר האנשים התיישבו במקומות הפנויים. חיכיתי שכולם יתיישבו כדי לשבת הכי רחוק שאפשר משאנטימאי. הרגשתי ביישנית כמו בדייט ראשון.

"אליס?" שמעתי את סאהרא קורא לי מקצה השולחן, "בואי," אמר וסימן על הכסא שעמד ריק מול שאנטימאי.

בלעתי רוק והתיישבתי לידם. עיני נפקחו לרווחה ובהו בשאנטימאי. עפעפי פסקו מלרפרף. כל האהבה שאי פעם הרגשתי וגם זו שעדין לא הרגשתי זלגה מתוך ליבי דרך עיני. שאנטימאי בהתה עמוק בעיני. עיניה הכחולות לא נראו עוד כעיניים. הן נראו כעומק אינסופי. צללתי לתוכן וכבר לא הייתי בחדר. שטתי לי בעולם מקביל. גופי רעד.

"סאהרא, אני חושבת שאליס צריכה כוס מים," אמרה שאנטימאי וצחקקה.

סאהרא מזג לי כוס מים כשחיוך ענק על פניו.

לקחתי את הכוס וקירבתי אל שפתי. המים לא החליקו בגרון. הם נתקעו בחצי הדרך. הרגע הרגיש כמו התגשמות של חלום עתיק. ניצוץ פוגש ניצוץ. מה בין ניצוצות ובין בליעה? הגוף שלי כמו סירב להיות גוף. הרגע הרגיש גדול מכל צורך פיזי.

גם שאנטימאי לא מצמצה. קשתות החיוך של פיה התמזגו לתוך קשתות החיוך של עיניה. עינינו לא סרו אלו מאלו.

"מה את עושה בשיבאנאנדי שלך?" שאלה.

נאלמתי דום. לא ידעתי מה לענות. מה אני עושה. מה אני עושה. אני אמא, אני מגדלת בנות, אני עובדת בגינה, אני מכבסת, אני שוחה בנהר, אני קוראת ספרים, אני מארחת אורחים, אני כותבת. אבל מה אני עושה? לשם מה אני שם, בשיבאנאנדי, על גדת הנהר.

"אני משרתת. משרתת את הלב של כל מי שנמצא אצלנו," עניתי.

"כן," אמרה שאנטימאי. "יש בך אהבה אדירה. וזו דרכך. דרך האהבה. וזו לא דרך קלה. אהבה היא לא משהו ורוד, מעוטר בפרפרים וגחליליות. לפעמים זה כן, אבל לרוב זה לא. זו דרך תובענית. אבל היא דרכך."

"אני יודעת," עניתי בשקט.