המשך הפרק מהספר שלי שמתאר את המפגש שלי עם שאנטימאי ברישיקש באפריל 2013.

 

שאנטימאי עברה לשוחח עם אנשים נוספים בשולחן. השיחה נסובה סביב חברת מונסנטו. תאגיד אמריקאי שמהנדס זרעים גנטית ומשווק אותם בעולם כ'פתרון' לרעב העולמי. אנשים סיפרו על המצוקה של החקלאים בדרום הודו שקיבלו תחילה את זרעי הכותנה חינם ממונסנטו. הזרעים המהונדסים גנטית של מונסנטו נטולי יכולת נביטה וכך חקלאים לא יכולים להשתמש בזרעים של השנה שעברה על מנת לזרוע בשנה הבאה. הם מחויבים כל שנה לקנות זרעים מחדש. הזרעים המהונדסים עמידים בפני ריסוס שנקרא 'ראונד אפ' אך אינם עמידים בפני ריסוסים אחרים, ולכן החקלאים נאלצים להשתמש רק בו. כמובן שחברת מונסנטו גם מייצרת את ה'ראונד אפ' הזה. וכיוון שחלק גדול מהיבולים של מונסנטו נכשל בשל חוסר התאמה לתנאי האקלים של הודו, החקלאים הפשוטים שיבולם נכשל, נאלצים לקחת הלוואות כדי לקנות זרעים לשנה הבאה. ההלוואות נלקחות בשוק השחור בריביות של מאות אחוזים. כשהחקלאים לא מצליחים להשתחרר ממעגל האימים הזה, הם מתאבדים. אלפי חקלאים מתאבדים בשנה. ואיך הם מתאבדים? שותים ראונד אפ כמובן.

שאנטימאי סיפרה על כך שאחד המנהלים הבכירים של מונסנטו הוא עכשיו מנכ"ל משרד החקלאות האמריקאי או שמנכ"ל משרד החקלאות הפך למנהל בכיר במונסנטו. ליבי הציף אותי כל כך, שהיה לי קשה להתרכז בשיחה.

"אבל מצד שני, יש אותך בעולם," אמרתי בהתפרצות מה. "ואת סאהרא, ואותי," הוספתי.

"זה נכון," אמרה שאנטימאי, "זה נכון לגמרי. אבל אני אוהבת לדעת מה קורה. חשוב לא לעצום עיניים. אבל אני מסכימה איתך. ולכל פעולה יש תגובה חיובית ותגובה שלילית. לכל פעולה."

ארוחת הצהרים עברה כבחלום. ראיתי אך ורק את עיניה של שאנטימאי. ראיתי אך ורק את ליבה. לא הצלחתי לאכול. לא הצלחתי לבלוע.

אחרי ארוחת הצהרים הלכנו לפילים ולמשפחה ששומרת עליהם. עמדנו ליד פיל תינוק. שאנטימאי ביקשה ממני לומר דבר מה בהינדית לבעלים של הפיל. בן רגע הפכתי למתורגמנית. כשהסתיימה השיחה, שאנטימאי ניגשה לפיל הקטן, נגעה בעורו ונשמה אותו פנימה. אני עמדתי במרחק מה וליבי דאב. ראיתי את רגלו של הפיל קשורה לטבעת הברזל. ראיתי את הנענוע המתמיד שלו. לא מוכן לקבל את עובדת היותו קשור. ראיתי את הכאב שלו. ראיתי את הצער שבעיניו.

שאנטימאי ניגשה אלי ונעמדה לידי. הסתכלנו יחד בדממה על הפיל.

"כבר עשרים וחמש שנה אני תומכת במשפחה הזו כאן. אני מכירה כל פיל אישית. אני אוהבת אותם אהבת נפש," אמרה.

"הוא לא רוצה להיות כאן," אמרתי. "הוא רוצה להיות חופשי. אין בעל חיים או צמח שרוצה להיקשר על ידי טבעת. זה מנוגד לטבע שלנו, בעלי החיים."

שאנטימאי לא אמרה מילה. ספגה אותי פנימה.

 

למחרת, לפני הנסיעה לשיבאנאנדי, ירדתי לכיוון האשראם של שאנטימאי. עצרתי בחנות קטנה לקנות בקבוק מים. התיישבתי על מדרגה ביציאה מהחנות. לידי התיישב בחור אמריקאי מוכר.

"הי," אמר לי.

"אהלן," עניתי. "קוראים לך מאט נכון? ראיתי אותך בסאטסאנג עם שאנטימאי, נכון?"

"כן," ענה לי.

"אתה לא מאמין. הייתי אתמול עם שאנטימאי בצ'ילה נשיונל פארק ו..."

"אליס?" קטע אותי באמצע המשפט, "את צוחקת נכון?"

"צוחקת על מה?" שאלתי.

"אליס, גם אני הייתי שם. ישבתי מולך. מימינה של שאנטימאי."

פי נותר פעור. "באמת?" שאלתי.

"זה בסדר," הוא ענה. "אני מבין. גם אני איבדתי את עצמי בפעם הראשונה שישבתי לידה. זה בסדר גמור."

"אני בהלם," אמרתי. "זה מעולם לא קרה לי. ישבת מולי?!" שאלתי בפליאה גמורה.

"כן, ואפילו השתתפתי בשיחה כשדיברתם על מונסנטו."

"יש לך אולי אימייל שלה? אני רוצה לכתוב לה."

"כן, זה קל. הנה, אני ארשום לך על פתק."

עמוד 257

לחיצה למעבר

לעמוד 256

לחיצה למעבר

לעמוד 258