אליס מילר

"יופי, תודה. חייבת לרוץ. יש לי אוטובוס לשיבאנאנדי."

"מקווה שתזכרי אותי בפעם הבאה שניפגש!" אמר וחייך אלי חיוך של אדם שמבין. של שותף לחוויה. של חבר מהסנגהה. מהקהילה החדשה והמקסימה שרכשתי לי בחופשת הגמילה של שאנטי.

 

שבתי לשיבאנאנדי. בהתרגשות גדולה סיפרתי לכולם על שאנטימאי. הכל נראה לי עוד יותר עטוף באהבה. הכל. כולם נראו לי עטופים במעטה דק של אור שלא שמתי לב אליו קודם.

בלילה הראשון אחרי שחזרתי מרישיקש, שנתי נדדה. בכל פעם שעצמתי את עיני ראיתי את שאנטימאי. שמעתי את קולה. נשמתי את ריחה.

קמתי בשלוש לפנות בוקר, יצאתי לשבת על המרפסת תחת שביל החלב, וכתבתי אימייל לשאנטימאי. לא תארתי לעצמי שהיא תענה. הרי יש לה אלפי תלמידים. ואני, אני אפילו לא יודעת מה משמעות המילה גורו. בנושא המייל כתבתי, עור.

"את האור הבהיר ביותר שאי פעם ראיתי. אני לא יכולה שלא להרגיש אהבה עמוקה כלפיך. אני נכנעת עמוקות לבנותי, לנהר, לכוכב נגה המופיע ראשון בשמי הלילה, לאהבה המוזרמת אלי מאנשים שאני נוגעת בהם בחיי. זו לא בחירה. אני מרגישה שהאהבה שלי היא מחוץ לשליטתי. אני מרגישה חסרת עור. כאילו בשרי וליבי מונחים על מגש של כסף מחוץ לגופי ומוגשים כמנחה לאהבה עצמה. הקושי שאני חווה הוא בכניעה לאהבה בסיטואציה של כאב או בסביבה סובלת. בעיר. לאדם שמכאיב לי. להרגיש אהבה כלפי אדם או חפץ הקורן אהבה ובריאה מרגיש טבעי ובלתי נשלט. אני צריכה ללמוד לאהוב אנשים שמכאיבים לי ומכאיבים לבריאה. כשאלימות מופנית כלפי, הבשר שלי ונשמתי קופצים חזרה אל תוך עורי ההופך לעור עבה של תנין. הייתי מאוד רוצה ללמוד לאהוב אנשים סובלים שמכאיבים לי במקום פשוט לא להיות איתם. במקום לחיות בהימלאיה, כאן יש באופן טבעי רמות הרבה יותר נמוכות של כאב."

בבוקר, כבר היתה תשובה משאנטימאי,

"אליס יקרה. אני אוהבת אותך גם... עמוקות. אני אוהבת לראות אותך במעגל המקודש. פשוט שמרי את המודעות שלך על אור השמש, ליבך. זה משרה חוסר אונים באהבה. לא בחירה, לא רגש, לא משהו ספציפי... הלב שלך שלם.

אני מרגישה שהשיעורים האמיתיים של האהבה הם בהחלט מאתגרים... וזה נפלא.

זכרי שאהבה חופשיה מהעדפות, היא דוחה כאב וצער מיותרים ומושכת אדם ליופי.

זה השיעור העמוק של אהבה... כי למרות שאדם מוצא עצמו מתרחק מכאב ומצער שהוא עצמו מייצר, נמשך לטוב לב וליופי... אור השמש זורח על כל אחד ועל כל מאורע באופן מושלם, ללא מחלוקת, וזה טבעו של לבך.

זכרי באופן בסיסי... לעולם לא לסגור את הלב... לעולם לא לשנוא אף אדם... ראי מה זה עושה על פני זמן.

ברכי את אלו שפוגעים בך בתפילה שהם יידעו מה הם עשו ושהם יאהבו את עצמם יותר בעתיד. לכולנו הכאיבו, כולנו הכאבנו לאחרים... אנחנו נדרשים לתרופת האהבה על מנת שנוכל לפסוע עמוק יותר לתוך המודעות של מי אנחנו.. במהות.

אני אוהבת אותך אוהבת אותך

ברכות, שאנטימאי"

קראתי את המייל עשרות פעמים. אולי מאות. בשוכבי בלילה, כשהייתי עוצמת את עיני העייפות ראיתי אור שמש מסנוור. הייתי נרדמת אחרי מאמצים רבים תחת שמי הלילה השחורים. הייתי מתעוררת באישון לילה כששמש מסנוורת מסמאת את עיני.

שגרירות דלהי הזמינה אותי להרצות ביום האישה הבינלאומי. הדיילת במטוס נראתה מוארת באור יקרות. בנייני הענק בדלהי. האוטובוסים. הכל הואר באור שמש בוהק ומסנוור. הכל הכל הכל.

​עם חלוף הזמן, הרגשתי שאני הולכת ונעשית קלילה. מילים מכאיבות מצד אנשים יקרים לי התקבלו כמו רוח. עברו דרכי והמשיכו הלאה. המשיכו הלאה עם ברכה, עם תפילה. תפילת הקלה שסבלם יפחת ושיאהבו את עצמם יותר. לא חשבתי למי אני מתפללת. בעצם, לא היה מושא לתפילותי.